חוויית הפליאה
"אני מאבד את ההתלהבות שלי, זה הופך להיות שיגרתי..."
כך הוא אומר לי בתחילת המפגש.
עד כמה המובן מאליו נוכח בחייך?
מתי בפעם האחרונה חווית התפעמות, פליאה, תדהמה?
כשנכדי, התינוק המתוק שלי, חייך אלי *בפעם הראשונה*,
חיוך מרנין לב וכובש, שכל תו ותו בפניו חייך,
הרגשתי התפעמות, התפעלות וליבי התרגש מאושר ושבח.
מתי לאחרונה חוויתם התפעמות, פליאה?
הטבע הוא אחד המקומות שמזמנים לנו פליאה,
השאלה - איך אנו יכולים לחיות חיים שהפליאה היא חלק מהיומיום שלנו?
מאוד טבעי לנו ומזמין לעמוד מול חיוך ראשון של תינוק,
מול נוף עוצר נשימה,
ולהתמלא באנחה של שבח ופליאה.
אך השאלה איך אנחנו חיים - חיים שהפליאה היא חלק מהיומיום שלנו,
כי הרי הדפוסים האוטומטים שלנו מפוגגים את הפליאה.
והרי אנחנו בדרך כלל נמשכים ומתכווננים למוכר לנו,
ועם הזמן דברים שיש בתוכם אלמנטים של התפעלות עבורנו
הופכים למובנים מאליהם.
הבחור שאני מלווה בתהליך מוצלח אמר:
"אני מאבד את ההתלהבות שלי, זה הופך להיות שיגרתי..."
כמה פעמים אמרתם את זה לעצמכם?
למה זה חשוב?
כדברי אברהם יהושע השל
"מטרתנו צריכה להיות לחיות חיים בתדהמה
רדיקאלית......לקום בבוקר ולהתבונן בעולם באופן
שלא לוקח שום דבר כמובן מאליו. כל דבר הוא
תופעה, כל דבר הוא בלתי יאומן, לעולם אין
להתייחס לחיים כלאחר יד.... "
עצה פרקטית:
לפחות פעם ביום התבוננו רגע על משהו שלא מושך מיד את תשומת ליבכם,
עשו זום אין, או זום אאוט לפי בחירתכם ותמצאו שם אלמנט של פליאה,
התמלאו באנחה של שבח ופליאה
והמשיכו בדרככם