_JPG.jpg)
שבויים בדפוסים
שיצרנו לעצמנו
לעיתים, אנחנו שבויים בדפוסים שיצרנו לעצמנו..
בתחילת המפגש אמרה לי בדיכדוך:
"אני רוצה שיראו אותי... שיתייחסו אלי בכבוד"
היא כל כך רגילה לתגובות של הסביבה אליה, מאז ומתמיד...
כל כך שבוייה בדפוס של "כך אנשים תופסים אותי"...
וגם כשמחמיאים לה, אינה קולטת שאכן אנשים שינו גישה כלפיה.
לאורך התהליך שלנו לימדה את עצמה איך להתנהל בתקשורת שלה מול הזולת,
והיא מיישמת זאת היטב.
באותו מפגש, בהקשר אחר, סיפרה לי בהתלהבות
שהמנהל שלה אמר לה, בטונים גבוהים, משהו שלא הסכימה איתו,
והיא... התנהלה מולו הכי נכון מבחינתה ולשביעות רצונה.
וכעבור חצי שעה קרא לה וביקש ממנה סליחה, שלא כהרגלו.
היא הופתעה, פעם ראשונה ever שזה קורה, זה החמיא לה מאוד.
אבל היא כל כך רגילה ל*תגובות הלא מכבדות*,
שלא קלטה שהוא שינה גישה כלפיה.. ראה אותה והתייחס אליה בכבוד.
שאלתי אותה - מה את לומדת מהאירוע?
שיקפתי לה - הלך רוח פוגש הלך רוח...
שיקפתי לה - את רוצה שיתייחסו אלייך בכבוד ויראו אותך... והנה זה קורה...
ואז נפקחו עיניה שהיא כבר במקום אחר...
ואז כמו בדומינו הגיעו עוד ועוד אירועים שמצביעים על שינוי גישה אליה.
טיפ קטן:
יש לנו מחשבה,שנוגעת בנו, שהיא אמת מוחלטת מבחינתנו?...
הבה נחפש ונמצא אירוע אחד, שקשור בנו, שסותר את המחשבה הזו...
ואז ניווכח שהמחשבה הזו כבר אינה אמת לאמיתה...
ואני סקרנית איך זה ימשיך והתגלגל...