הדשא של השכן שלי ירוק יותר...
נשלח 5 בספט' 2016, על ידי Rina M
אני: "שדון הספק" הזה שמנהל אותך – מי ילד אותו?
היא: ההשוואה לאנשים אחרים.
היא בחורה נאה, מוכשרת, איכותית,
תואר ראשון נחשב ומכובד מאוד, מסיימת תואר שני...
עובדת ומצליחה בחברה נחשבת וטובה מאוד.
הדשא של השכן שלי ירוק יותר...
האם זה קורה לכם?
כדבר הסיפור
"היה היה ילד קטן שגר בחווה מרוחקת.
בכל בוקר היה מתעורר מוקדם, לפני זריחת השמש, כדי לעבוד בשדה.
כשהיה מזהה שהשמש מתחילה לטפס בשמיים,
הוא היה עוצר ממלאכתו, מטפס על הגדר
ובמשך דקות ארוכות יושב וצופה אל האופק.
שם, רחוק-רחוק היה בית עם חלונות מזהב...
הילד הפליג בדמיונו וחשב כמה נפלא לגור שם,
בבית עם חלונות מזהב.
"אם הם יכולים להרשות לעצמם חלונות מזהב" חשב לעצמו,
"אז בוודאי שיש להם דברים נפלאים בבית, רהיטים וחפצים מדהימים ביופיים!"
הוא הבטיח לעצמו כי יום אחד הוא ילך עד לשם
ויראה את המקום הנפלא.
יום אחד אביו ביקש ממנו ללכת העירה,
והילד ידע כי זו ההזדמנות שלו לצאת למסע.
הוא ארז צידה ויצא לדרך.
חצה את שדה החיטה, חלף על פני אורוות הסוסים
וטיפס בנחישות על הגבעות שהפרידו בינו לבין הבית עם החלונות מזהב.
הדרך היתה ארוכה והשעות שבילה בשוק
לא הותירו לו די זמן ללכת אל הבית המוזהב,
אך הילד היה נחוש ונתן לליבו לכוון אותו אל היעד.
כשהגיע, הבין שכנראה העריך לא נכון את המרחק וטעה בדרך,
כי מה שהוא חשב שהוא הבית עם חלונות הזהב, לא היה נוצץ ומפואר
אלא בית רעוע עם גדר שבורה וקירות מקולפים.
השמש החלה לשקוע והילד לא ידע מה לעשות.
הוא ניגש אל דלת הבית ודפק.
ילדה קטנה שנראתה בת גילו, פתחה את הדלת בהיסוס.
הוא שאל: אולי את יודעת היכן נמצא הבית עם החלונות מזהב?
"כמובן!" ענתה הילדה והזמינה אותו אל המרפסת.
בעודו עומד שם, הביט הילד אל המקום ממנו בא.
שם, הרחק באופק זיהה את החווה,
וקרני השמש השוקעות צובעות את חלונות ביתו בזהב..."
ללמדנו שלא כל מה שנוצץ הוא זהב.
בעידן הרשתות החברתיות כשהכל מצטלם כל כך יפה,
ולעיתים רחוק מהמציאות, או לא משקף את המציאות כמו שהיא,
כדאי שנזכיר לעצמנו שהדשא של השכן לא תמיד ירוק יותר משלנו,
שאנחנו תמיד יותר ממה שאנחנו חושבים על עצמנו.
כמה חשוב ליהנות מהקיים, להיות בקבלה, חמלה, אהבה לעצמנו,
ולהפחית השוואות הכרוכות לא פעם בביקורתיות ושיפוטיות שהם מקור סבל.
מי ייתן ונחמול ונאהב את עצמנו בדיוק כפי שהננו
שנדע לקבל בשלווה את הדברים שאין ביכולתנו לשנות,
שנאזור את האומץ לשנות את אשר ביכולתנו,
שתהיה לנו התבונה להבחין בין שניהם
למחשבה, להשראה וליישום
